בידוע שרוב הציבור בישראל מעוניין להגיע לשלום ולחיות ברוגע ובשלווה. מאידך, חלק גדול מהציבור רוצה בהמשך ניהול הסכסוך במקום לפעול לסיום הסכסוך.

לרצות בשלום ולהיות מכור לסכסוך זהו פרדוקס – סתירה פנימית.

החשש להגעה לשלום גדול מהרצון לסיים את הסכסוך.

החיבור לסכסוך נובע מכמה סיבות – לדוגמא : חוסר אמון בצד השני, שנאה כלפי הצד השני, פחד מהצד השני, הרגשת קורבנות : אנחנו קורבנות של הגלות, השואה, המלחמות נגדנו, הטרור נגדנו ועוד.

יש מי שמנמק את הצורך בניהול הסכסוך בנימוקים דתיים – אך כמו בכל נושא דתי ישנם רבנים הפוסקים שפיקוח נפש מחייב הגעה לשלום – ואין ספק שיש פיקוח נפש שכן אנו לדאבוננו רואים כיצד עוד ועוד אנשים נהרגים בגלל הסכסוך.

יש מי שמנמק את הצורך בניהול הסכסוך מתוך אידיאולוגיה, או מתוך חשש מוצדק – מבחינתו – שאם נעשה שלום לא יהיה ביטחון. (טענות כאלו נשמעו גם לפני עשיית השלום עם מצרים וירדן...)

ישנם גם יתרונות בסכסוך : גורם לנו להיות מאוחדים, להרגיש מוסריים, להרגיש צודקים, מייצר את השירים הרגשיים, מהווה שיח ציבורי במקום לדון בבעיות האמתיות של החברה הישראלית כגון : נושאי דת ומדינה, נושאי רווחה, שסעים בחברה הישראלית ועוד.